חמש נשים באדום, על רצפה לבנה צרה, חושפות עצמן לקלישאות העיקשות על נשיות המופיעות על כל צעד ושעל. הקולות מתגברים כדי לרַצות, כדי למחות, כדי לפייס. המחוות מזעריות, פתייניות – כאילו יצאו מתוך קטלוג הפנטזיה הגברית. דומה שהנשים הן שניצבות באור הזרקורים, ועם זאת אין לטעות – הסכנה רובצת על כל מי שיושב בחשכה וצופה בהן. חמש נשים מתאספות כאן ומנהלות דיאלוג מורכב עם ציפיותיה ודרישותיה של החברה, אשר מוטלות – בחשאי, בעוצמה, בלי הרף – על כתפי כל אחת ואחד מאיתנו.
רועי אסף, יונק ממשפחת ההומינידיים, המשתייך לסוג אדם ממין הומו ספיינס, אך יש המשוכנעים שיש לו גם גנים ניאנדרתלים. נולד ב-1982 וגדל במושב שדה משה, בגיל 5 שבר את השן הקדמית כשניסה לעשות פירואט יחיד ובמקום זאת סיים על הפרצוף, בגיל 6 קיבל נעלי סטפס והחל מידי ערב לתופף על משטח הבטון כשהשכנה ממעלה הגבעה משקיפה עליו מחלון ביתה. בגיל 16 פגש את רגבה גלבוע שנתנה לו מקום לגלות מהו ריקוד ואת זה ששוכן בתוכו. ב- 2004 פגש את עמנואל גת שהכיר לו את שוברט ואת באך ואת גולד ושעבורו עטה לראשונה שמלה על גופו. בין השנים 2005 – 2017 פגש את ענת איה, נורי, לילה ויונתן שמלמדים אותו סבלנות מה היא ועוד מיני דברים רבים אחרים. ב-2010 החליט לשוב ארצה אחרי 3 שנים בצרפת, ואחרי שנה של בטלה, אזר אומץ והחליט ליצור ריקוד, אחריו יצר עוד אחד ועוד אחד ועוד…עד עצם היום הזה.
קרדיטים:
מאת: רועי אסף
מופיעות: אלה איסמן, יעל צרפתי, ליה אבישי, רומי להב, רות דגאי
עיבוד ועריכה מוסיקלית: רעות יהודאי
מוסיקה:
Penny Serenade/Das Pfennig-lied (Melle Weersma)
End of the World (Arthur Kent and Sylvia Dee)
Mambo No. 5 (Perez Prado)
La noche de los Mayas (Silvestre Revueltas, conductor Gustavo Dudamel, Simón Bolívar Symphony Orchestra of Venezuela)
You Are So Beautiful (Billy Preston and Bruce Fisher)
Girls Just Wanna Have Fun (Robert Hazard)
Abends in der kleine Bar (feat. Rudi Schuricke)
רונית זיו, במסגרת פסטיבל “הרמת מסך" 2013.
יאיר ורדי במסגרת פסטיבל "אינטימדאנס" 2014.
ליווי אמנותי: אריאל פרידמן 2013-2023
מן הביקורות
"קשה לכתוב על גירלז. היא מתנגדת לפירוק כמו יצור חי. היא מצליחה באופן פלאי כמעט, להיות דבר והיפוכו; זו עבודה פורמליסטית עד העצם שאין בה טיפת נוקשות ויובשנות. היא מלאה חן אבל גם חוכמה ועומק, קלת דעת ומחפצנת (גם) ובו בזמן ביקורתית וספוגה בתוגה וכאב. "
עיר האושר ll הבלוג של מרית בן ישראל
