"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור?" (מתוך ספר הזוהר)
"מאנא" בארמית הוא כלי של אור. אך מה קדם למה? החושך או האור? בין שני ניגודים, היצירה מציגה מסע מיסטי פילוסופי. שפת התנועה חוקרת את הקו הזכרי והעיגול הנקבי דרך מבנים ספירליים ואנרגיה מתעצמת. הריטואל הפיזי צומח ונובע מן האגן, ממרכז הגוף שהוא הציר סביבו מסתחרר העולם. המחול חופשי, הזרועות רכות והרגליים חזקות, יונקות כוח מן הבסיס ושולחות את הרוקדים לרחף באוויר.
הריקוד מבקש לבדוק את אותו מקום שנמצא ממש ליד הבית, בין פנים וחוץ, בין חופש וכבלים, בין הרצון לעוף והרצון להתחבר לאדמה. הרהור אונטולוגי, פוסט מודרניסטי, על מהות המחול והיֵש, האם אפשר, בעולם של אור וחושך, שחור ולבן, יין ויאנג, לאחוז במה שאינו ניתן לאחיזה?
כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים
ע. כוריאוגרפית: רינה ורטהיים קורן
עיצוב תאורה: דני פישוף – מג’נטה
צלם: גדי דגון
