תוכניות

על התערוכה
ברחבת הכניסה מוצגות על גבי מסך אחד שלוש עבודות שנוגעות בתחושה כה מוכרת מהתקופה האחרונה – תחושה של מחנק. ב״בחוץ״ של הכוריאוגרפית ענבל פינטו והסופר אתגר קרת, החנק נובע מהבלבול בין הפנים לחוץ בעקבות המגפה שכמו הפכה את העולם על פיו ותקעה אותו במקום. בסרט ״TAXI״ של הבימאית-כוריאוגרפית סילה רולסון-הול זו דווקא העיר הגדולה שכולאת את הדמות במעגלי הישרדות אורבניים שלא מאפשרים רגע של מנוח. ב״Gallop Apace״ הכוריאוגרפים בובי ג׳יין סמית׳ ואור שרייבר התמקדו בסצנה מרומאו ויוליה של שייקספיר שלא פעם זוכה להתעלמות בהמחזות המודרניות למסך ולמחול. בסצנה זו, יוליה כמו נחנקת מתשוקה מתפרצת שעולה על גדותיה ומביאה אותה אל סף רתיחה. לנעליה של יולה נכנסת הפעם הפרימה בלרינה של הניו יורק סיטי בלט, שרה מארנס. בכל אחת מהעבודות הדמויות עושות שימוש בגופן על מנת לחשוף ולהתנגד לנסיבות ולתחושוות שאופפות אותן.

מסכים נוספים הפזורים בחצר המרכז מציעים להרחיב את ההגדרה של כוריאוגרפיה ולמשוך אותה מעולם המחול המוכר אל מרחבים ומחוזות אחרים. העבודה של האמן הארגנטינאי מיגל אנחל ריוס "Untitled (the ghost of modernity)" למשל, מציעה לחשוב על כוריאוגרפיה מפרספקטיבה של אובייקט לא אנושי הנע על משק תנועות ההיסטוריה. בוידאו ״standing still" של האמן הגרמני יונאס ברינקר, התנועה של הזאב המאולף מעוררת מחשבות על כוריאוגרפיה של כוח ושליטה. בעבודה של פרנסואה פיסאפיה הקנדי, התנועה של הדמות המחליקה על רקע ברלין של ימינו מעוררת מחשבות על תנועה במרחב הציבורי ביחס של התנגדות וחשיפה, בין הציבורי לחברתי, בין אישי לדימיוני. בין לבין, מעמקי הבאר, בוקעים הצלילים של אמנית הסאונד זואי פולנסקי ומחזירים את המחשבה על קול וצליל כתנועה מרחבית המבנה מרחב-אודיו שנבנה ומתפרק עם כל גל שנמתח ומתלפף סביב עצמו. זוהי תנועה בצורתה המופשטת ביותר – תנודות של אוויר נע פוגשות פתאום בגוף ומרטיטות אותו, מזיזות אותו מבפנים.

בהשתתפות ענבל פינטו ואתגר קרת, סליה רולסון-הול, בובי ג׳ין סמית׳ ואור שרייבר, מיגל אנחל ריוס, יונאס ברינקר, אורן פישר, זואי פולנסקי, סיבלי קאבלי באסטוס ופרנסואה פיסאפיה.

 

על האמנים

ענבל פינטו ואתגר קרת
"בחוץ" היא קופרודוקציה ישראלית-יפנית שצולמה בזמן המגפה העולמית בתל אביב ובטוקיו במקביל, ובה משתתפים שחקנים, מוזיקאים ורקדנים ישראלים ויפנים, ביניהם הרקדנית הישראלית מורן מילר והשחקן מיראי מוריאמה – כוכב מפורסם ואהוב ביפן שרקד בעבר בלהקתה של ענבל פינטו. הסרט מציג את התחושות האישיות והאווירה הכללית השורה על עולמנו בתקופה הנוכחית, דרך נקודת מבט אמנותית ותחת השפעות מגפת הקורונה על חיי אנשים. יוצרי הסרט, המשתתפים והשותפים, מגיעים מעולמות שונים, וכולם ביחד מנסים לחקור ולגלות דרכים חדשות ליצירה ולתקשורת בין אנשים במסגרת ההגבלות והגבולות החדשים ששרטטה המגיפה העולמית.

ענבל פינטו נולדה בישראל ב-1969. ענבל היא כוריאוגרפית, במאית, מעצבת תפאורה ותלבושות והמייסדת של להקת המחול ענבל פינטו בשנת 1992, אותה גם ניהלה אמנותית עד 2018. לאורך השנים העלתה ענבל עבודות מחול רבות, ביניהן ״דיו-כאן״, ״עטוף״, ״אויסטר״, ״פוגה״ ורבות אחרות, שהתקבלו בהצלחה בארץ ובעולם. בשנת 2002 החלה לשתף פעולה עם אבשלום פולק, ומלבד יצירת מחול רבות, השניים גם ביימו ועיצבו אופרות, ביניהן ״ארמיד״ (מאת כריסטוף ויליבלד גלוק (שהוצגה בוויסבאדן ו״השועלה הערמומית״ (מאת ליאוש ינאצ’ק (שהוצגה בברגן. פינטו ופולק ביימו מחזות זמר ביפן, ביניהם "החתול שחי מיליון פעמים", שזכה בפרס התיאטרון היפני יומיורי ו”רשומון" שמבוסס על סיפוריו של אוקטגאווה ריונוסוקה. פינטו זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס הבסי היוקרתי בניו יורק ופרס מפעל הפיס ע״ש לנדאו על עשייתה בעולם המחול. בשנת 2019 ביימה ועיצבה מחזה מוזיקלי המבוסס על הספר “קורות הציפור המכנית״ מאת הרוקי מורקמי, שעלה בתיאטרון המטרופוליטן בטוקיו.

אתגר קרת  נולד בשנת 1967 ברמת גן. ספריו, שזכו להצלחה בארץ ובעולם, תורגמו ליותר מ-45 שפות. כתביו התפרסמו בעיתונים רבים מהחשובים בעולם. קרת מתגורר בתל אביב והינו פרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מעל ל-100 סרטים קצרים מרחבי העולם מבוססים על סיפוריו. זכה מספר פעמים באות ”ספר פלטינה" מטעם התאחדות המול“ים, אביר מסדר האמנויות והספרות בצרפת לשנת 2010, זוכה פרס ניומן לשנת 2012 וכן פרס הספר הזר בסן-פטרבורג באותה שנה. בשנת 2017 ביים את הסרט ”מדוזות" עם אשתו שירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. השניים גם כתבו וביימו יחד את "המתווך" (2019), מיני-סדרה צרפתית עבור ערוץ ARTE. הסדרה קטפה את פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל "לה רושל" בצרפת. קרת הוא זוכה פרס ברונפמן לשנת 2016. ספרו האחרון "תקלה בקצה הגלקסיה" זכה בפרס ספיר לשנת 2018.

 

סליה רולסון-הול
Taxi! הוא טרמפ פרוע של שלוש דקות של תנועה וטירוף, שמתחיל כבחור המאחר לעבודה נתקע בפקקים על גשר הכניסה למנהטן. הרקדן אור שרייבר מגלם בגופו את השיגעון של שגרת החיים חסרת המעצורים בעיר גדולה ומנוכרת. תחושת המחנק שתופסת אותו במונית מתפרצת החוצה בוירטואוזיות מרשימה, משחררת אותו ואת הצופה מאחיזתה האימתנית וחוגגת את הגוף החופשי שמתנפץ כמו גל על מדרכות המטרופולין.

הבמאית-כוריאוגרפית זוכת פרס הבסי סליה רולסון-הול יוצרת עבודות אישיות ואמיצות המורכבות מקול פמיניסטי סקרן וחסר מנוחה, משיכה חזקה לדימויים איקוניים, ויכולת להחליק בקלות בין מרחבי האמנות הגבוהה לבין המשובב והפופולרי. סיליה כתבה וביימה סרטים וסרטונים קצרים רבים בהם הביאה את חוויותיה ככוריאוגרפית ופרפורמרית על המסך. סרטים אלה זיכו אותה במספר פרסים, כולל מועמדות לאמי, וכן הוקרנו בפסטיבלים רבים, בין היתר בסאנדנס, ונציה SXSW, SFIFF,ובירידי אמנות כגוןArmory Show , Performa, וה-New Museum בניו יורק.

 

בובי ג׳ין סמית׳ ואור שרייבר
העבודה ״Gallop Apace״ שואבת השראה מסצנה מתוך "רומיאו ויוליה" של שייקספיר, בה יוליה מתמודדת עם תשוקותיה העמוקות ובוחנת את כוחה הפנימי ורגשותיה המרובדים. זו סצנה הזוכה לרוב להתעלמות בעיבודי מחול וקולנוע למחזה. שרה מארנס – הפרימה בלרינה של הניו יורק סיטי בלט, נכנסת לנעליה של יוליה ועם הכוריאוגרפיה של בובי ג׳ין סמית׳ ואור שרייבר מחייה את המונולוג הנשכח של יוליה השייקספירית וממלאת אותה בצבעים עזים של מורכבות ותשוקה.

בובי ג׳ין סמית׳, בוגרת בית הספר למחול ג׳וליארד בניו יורק ויוצאת להקת המחול בת-שבע, היא כוריאוגרפית, רקדנית ושחקנית המככבת בסרטים עטורי פרסים, ביניהם ״הכחדה״ של הבמאי אלקס גארלנד, ״יוסי״ בבימוי של איתן פוקס והסרט הדוקומנטרי ״בובי ג׳ין״. את עבודות המחול שלה הציגה בובי בלהקות מחול שונות כגון להקת המחול בת-שבע, להקת המחול של מרתה גרהם, לוס אנג׳לס דאנס פרוג׳קטס ועוד. בשנת 2017 סמית׳ הפכה לחברה ומייסדת בלהקת האופרה המודרנית של אמריקה ובשנת 2018 היא זכתה בפרס הנחשב."Harkness Promise Award"  סמית׳ מלמדת  גאגא מזה 15 שנה, והיא גם מורה לרפטואר של אוהד נהרין, חברה בצוות ההוראה של בית הספר ג׳וליארד, ומורה אורחת ב-NYU וב-UArts.

אור מאיר שרייבר הוא בוגר האקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים. בשנת 2010 אור הצטרף ללהקת המחול בת-שבע. לאחר שבע שנים בלהקה, אור עזב את ישראל לטובת לימודי משחק בבית הספר סטלה אדלר שבניו יורק. בשנת 2019 אור הופיע בסיבוב ההופעות הלאומי של הפקת ״ביקור התזמורת״ של ברודווי. בשנת 2020 אור חבר לבובי ג'ין סמית ויחד הם יצרו חמישה סרטי וידאו דאנס ואת מופע המחול ״סולו בעת שקיעה״. במהלך השנים, עבודות הכוריאוגרפיה של אור הופיעו בסרטים ובקליפים של אמנים שונים, ביניהם אסף אבידן, ווים ונדרס, נטע ברזילי ועוד. אור הוא חבר בלהקת האופרה המודרנית של אמריקה ומורה מוסמך לשפת התנועה גאגא של אוהד נהרין.

 

מיגל אנחל ריוס
בעבודתו של האמן הקונספטואלי הארגנטינאי מיגל אנחל ריוס "Untitled – The Ghost of Modernity" קובייה שקופה צפה ונעה בין מסגרות עץ שהוצבו ב ,Zaachila Oaxaca-מקסיקו. הכוריאוגרפיה של הקובייה המרחפת מבוצעת לצלילי מוזיקה שהלחין ג׳ון קייג׳ בשנת 1947 בביצועו של חואן הידאלגו. זוהי אחת היצירות הראשונות של קייג׳ שבוחנות באופן עקבי את רעיון השתיקה במוזיקה. בעבודתו "Untitled – The Ghost of Modernity" השתיקה הרועמת של פני השטח, המסגרת הריקות והקובייה השקופה – המשקפת את סביבתה, מעלות שאלות הנוגעות לכוריאוגרפיה של התנועה ההיסטורית. האם הפרויקט המודרני/אירופאי/קולוניאליסטי ביבשות אמריקה התבסס על עבודת אלילים על-פי תפיסת האידאות האפלטונית? האם רוח הרפאים הגיאומטרית הזו היא עדשה דרכה יכול העולם להיות מפורש מחדש? או האם זה העיקרון הפרדיגמטי של המחשבה המודרניסטית שמארגן את העולם סביבו? האם אנחנו בתוך הקובייה או מחוץ לה? שואל ריוס.

מיגל אנחל ריוס (1943, ארגנטינה. גר בניו יורק ובמקסיקו), למד באקדמיה לאמנויות בבואנוס איירס לפני שעבר לניו יורק בשנות השבעים כדי להימלט מהדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. לאחר מכן עבר למקסיקו וכיום הוא מחלק את זמנו בין ארה"ב למקסיקו. ביצירותיו ריוס מחבר בין גישה קונספטואלית ובין אסתטיקה הבנויה בקפידה, לעתים קרובות בעבודת יד. מאז תחילת שנות האלפיים החל ריוס להתעמק גם במדיום הווידאו ויצר נרטיבים סמליים הסובבים סביב החוויה האנושית, אלימות ותמותה. עבודותיו הוצגו ונמצאות באוספים של מיטב המוזיאונים בעולם, בין היתר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובריינה סופייה במדריד.

 

יונאס ברינקר
הזאב בעבודת הוידאו של יונאס ברינקר הוא זאב מאולף, שפועל או מופעל כמריונטה חיה. רקע המסך הירוק ואבן הפלסטיק כמו חושפים את אחורי הקלעים של הדימוי התרבותי. כוריאוגרפיה של שליטה, המתייחסת לאופן בו דימויים קולנועיים ופרסומיים נוצרים, ומציעה נקודת מבט על היחס הכוחני שלנו לטבע ולאחר. העבודה עוסקת בפירוק וביקורת על דימוי הזאב בתרבות המערבית – מצד אחד מייצג חופש ופראיות, אבל למעשה מיוצר באופן מהונדס במעבדת הדימויים. התנועה של הזאב מדמה רקדנית העוקבת אחר כוריאוגרפיה, אולם במקרה של הזאב, עולה שאלת הרצון והבחירה אל מול השליטה המוחלטת של אדונו.

יונאס ברינקר (1989, בוכום, גרמניה) סיים את לימודי התואר הראשון בבית-הספר לאמנות סלייד בלונדון בשנת 2015, והמשיך את לימודיו בשטדלשולה בפרנקפורט כתלמידם של דאגלס גורדון ווילאם דה-רוי, במהלכם יצא לחילופין כחלק מתכנית התואר השני של בצלאל. ברינקר עובד בעיקר עם מדיה מבוססת-זמן ומתעסק בעבודותיו בתלות ההדדית שבין הטבעי למבויים. בתצפיותיו העדינות ברינקר לוכד ומסדר מחדש סביבות מלאות מתחים. עבודותיו הוצגו לאחרונה בFrankfurter Kunstverein , מוזיאון השטאדל בפרנקפורט, פאלה דה טוקיו בפריז, מכון גתה ישראל ומועדון הברגהיין בברלין.

 

 

אורן פישר
עבודתו של אורן פישר "יום סידורים" היא חלק מסדרת יצירות כוריאוגרפיות בשם "אנטי דאנס" המתרחשות במרחבים ביורוקרטיים ציבוריים, במטרה לאוורר אותם מהאווירה האפרורית והמתסכלת שבה הם מתקיימים.

אורן פישר הוא אמן ישראלי ואקטיביסט חברתי. הוא ידוע בפעילותו האמנותית והחברתית במרחב הציבורי ובחללים הסגורים של גלריות ומוזיאונים. מבטו ההומוריסטי ניכר בעבודות הגרפיטי, הפיסול, הציור והאינסטליישן שהוא יוצר מראשית דרכו האמנותית. הוא ממקימי גלריית משונע והבית האדום בת"א. בעקבות זכייתו בפרס הפטיש ביריד צבע טרי לשנת 2019, הציג פישר השנה תערוכת יחיד מקיפה בשם "נשמות" בבית סותבי'ס בתל אביב.

 

זואי פולנסקי
עבודות הסאונד של זואי פולנסקי טוות יחדיו גלי אודיו שמשתלבים, מתנגשים ובונים מרחבי אודיו קרובים ורחוקים, זרים ומוכרים, השואבים את המאזינות פנימה במעגלים ספיראליים של חזרתיות ותנודתיות. הצלילים והקולות הבוקעים מהבאר של סוזן דלל מתממשים דרך גלי קול הנעים בחלל העגול, רוקדים ומתלפפים, צפים ועולים מתוך מעמקי הבאר כמו עמודי קול הצובעים את הזמן החולף, ומזכירים את הרגע המיסטי במעמד הר סיני, בו "הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת״.

זואי פולנסקי היא מוזיקאית, יוצרת, מלחינה לקולנוע, מפיקה מוזיקלית, גיטריסטית וזמרת. המוזיקה שלה נעה בין עולמות האמביינט, אלקטרוניקה ופוסט רוק, ותוארה כ״טיול בתוך הגיאוגרפיה של הזמן המוזיקלי״ (בן שלו, עיתון ״הארץ״, 2017) וכבעלת ״מימד של ערפל מטושטש, אבל מדויקת ומסוגננת מאוד. קצת כמו מוזיקה מודרנית…״ (יהלי סובול, עיתון "הארץ", 2017). פולנסקי הוציאה שלושה אלבומי סולו, כשהשלישי יצא בקיץ2020  בלייבל האמריקאיYoungbloods . הלחינה פסקולים לעבודות אמנות, ליצירות מחול ולסרטים, שלושה מהם – ״לו רק היית יודעת״, ״פאראנו״ ו״17שניות״ זכו בפרסים בפסטיבל חיפה, פסטיבל ירושלים ופסטיבלFICTS  האיטלקי בהתאמה. פולנסקי מופיעה בארץ ובעולם, ובעבר חיממה אמנים בינלאומיים וביניהםTame Impala  וה-Swans וליוותה בגיטרה אמנים ישראלים כמו ריף כהן, יהלי סובול ודנה ברגר. בשנת2020  זכתה פולנסקי בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל-אביב בקטגוריית "אמנים צעירים ומבטיחים". כמו כן, הוענק לה בשנה זו מענק לקידום וחשיפה של יצירות מוזיקליות חדשות מטעם מפעל הפיס.

 

תאיר אוריה
תנינה, שהגיחה מזיכרון ילדות או סיפור רחוק, השילה מעצמה כל עול של מציאות. בהתרחשות דמיונית פיתחה עצמאות.
להתרחשות דמיונית – הגיון משלה.
בעוד שהתנינה מתממשת בחומר – בעבודת ברזל או בתוכנת עריכה –
היתקלויות והתנגשויות מהוות קרקע פורייה לגלגוליה העתידיים.
באופן הייחודי לה, מספרת התנינה את סיפורם של הלא נודע ושל הלא מודע,
״ואני משתדלת לא להתערב להם״.

בעבודת המיצב שלה ״אלגוריתם תניני״ מציעה תאיר אוריה מחשבה על תנועה שמתממשת דרך מכשיר מכאני או וירטואלי המריץ זו אחר זו תמונות בודדות, המייצרות יחד תנועה דמיונית. תנועה זו מנפישה את התנינה ואת השחיינית ופותחת מרחב מקביל ומסתורי המזמין את הצופה לקפוץ לבריכה ולצלול למצולות הסוריאליזם של הדימוי הנע בזמן.

תאיר אוריה (1994, ירושלים. גרה ועובדת בתל אביב), היא בוגרת המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר. בעבודותיה תאיר מתעסקת בווידאו ארט, פיסול ורישום במקביל. המדיומים מהווים עבורה צוהר לפעילות אינטואיטיבית ישירה שחורגת מן המחשבה והשפה. עבודותיה מיוצרות כמנגנון משובש ועשיר (בדמיונות, מאווים ופחדים) ולרוב משלבות מכניקה שנלקחה מחיי היום-יום לעבר רגע (עם אי-לוגיקה משלו). העבודות מהדהדות חוויות קיומיות שבין הטרגי לקומי: חוויות שבורות, מקולקלות, מונוטוניות, ועדיין מלאות בחדווה.

 

סיבלי קאבלי באסטוס
שתי עבודות הוידאו של סיבלי קאבלי באסטוס בוחנות את הכוחות שמפעילים אותנו. בעבודה "Data Driven", דמות אווטארית נעה במרחבי עולם דיגיטלי. בין גליץ׳ לריחוף, עולות שאלות על היד המכוונת מאחורי אותה דמות אווטאר הרצה ומרחפת – מי היא? מה הם זוממים? ומה הקשר ביניהם? שאלות דומות מרחפות מעל העבודה​​ “ ", בה האמניות מכסות עצמן בבגדים ובדים שונים עד שהן מוסתרות לחלוטין ונעמדות בתנוחות שונות, חלקן תנוחות המוכרות כתנוחות גבריות, חלקן נשיות. גם כאן השאלה הנשאלת מתחברת לכוריאוגרפיה של העצמי – איך אנחנו מזיזות את עצמנו, מכסות את עצמנו, ומנהלות את עצמנו? מהו החלק של הרצון החופשי בכל הבחירות האלו, ומהם החלקים שהם כניעה לתכתיבי החברה?

סיבלי קאבלי באסטוס (1978, סאו פאולו, ברזיל). א-בינאריים, כינוי גוף: רבות. אמניות, מוזיקאיות, חוקרות עצמאיות ואקטיביסטיות. חיות ועובדות בין ברלין, סאו פאולו ולונדון. הן סיימו את לימודיהן בבית הספר לאמנותRoyal College of Art  בלונדון בשנת 2015. הן הוציאו ארבעה אלבומי מוזיקה בתפוצה עולמית תחת השם "Cibelle"  בלייבל  Crammed Discs והציגו עבודות במרטין גרופיוס באו (ברלין), ICA (לונדון), MASP (סאו פאולו), קרנגי הול (ניו יורק), LCCA (ריגה) CAC Wifredo Lam (הוואנה), Steirischer Herbs (גרץ),MdbK  (לייפציג) וערכו שיתופי פעולה במסגרת ה-São Paulo Biennial  ה-28 וה-31.

 

פרנסואה פיסאפיה
ככר פוטסדאמר בברלין מסמלת את התחדשות העיר והמצאתה מחדש אחרי נפילת החומה. האזור שהיה הרוס לחלוטין בשנות התשעים מלא היום בגורדי שחקים ומבני זכוכית בוהקים שאין כדוגמתם בשאר חלקי העיר. אל מול הרקע הזה הופכת דמות המחליקה על גלגליות למעין רוח רפאים מתקופת ברלין הווימארית. הדמות האנדרוגנית נעה באופן כמעט מתריס אל מול המרחב האורבני המנוכר. בין תנועת החלקה למשניה הדמות מגלה ומסתירה את המרחב רווי ההיסטוריה, ומציבה את עצמה מולו כחסם מתנגד, מפריע.

פרנסואה פיסאפיה (מונטריאול, קליפורניה 1990) הוא אמן ויוצר קולנוע המתגורר ועובד בברלין. עשייתו האמנותית נעה בין מיצבים, צילום, פרפורמנס, ווידאו, וחוקרת מושגים כמו בית, רכוש פרטי מול שטח ציבורי, רומנטיקה וריקבון. פיסאפיה סיים תואר ראשון בעיצוב באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאולוכן את מגמת הקולנוע בשטלדשולה, פרנקפורט, תחת דאגלס גורדון, לור פרובו, ג'רארד בירן ווו צ׳נג. עבודותיו הוקרנו והוצגו במרכז לאמנות עכשווית בגלאזגו, מוזיאון השטאדל וההאסלהוף בפרנקפורט,  פאלה דה טוקיו בפריז, המרכז הצ'כי בניו יורק, ומרכז קלארק במונטריאול.

 

על האוצרים

בן לבנה ויצמן
בן לבנה-ויצמן (1990) הוא אוצר ואמן החי ועובד בין פרנפוקט ברלין ותל אביב. הוא היזם והמנכ״ל של WAVA, פלטפורמה למציאות מרובדת (AR) שמתמקדת במיקום עבודות אמנות במרחב הציבורי ונמצאת בשלבי פיתוח. הוא האוצר של הפרוייקט inaroom.xyz ושל חלל הגלריה BOX באופנבאך שעל המיין. הוא בעל תואר שני באוצרות מבית הספר לאמנות הStädelschule ואוניברסיטת גתה שבפרנפקורט ותואר ראשון מתכנית המצטיינים הרב תחומית המשולבת במדעי הרוח והאמנויות מאוניברסיטת תל אביב.

בין התערוכות האחרונות שאצר ניתן למנות את ״In-visible Realness״ בגלריית PS120 בברלין (2019), תערוכה קבוצתית רבת משתתפים שתוכננה בשיתוף פעולה עם הQueer House of Culture – E2H לציון חמישים שנה למהומות סטונוול ומאה שנים להקמת המכון לחקר המיניות של מגנוס הירשפלד בברלין. ב2018 אצר את תערוכת הבוגרים של בית הספר Weissensee לאמנות בברלין ותערוכה קבוצתית נוספת בעיר תחת הכותרת "Upward, behind the onstreaming, it mooned". בפרנפקורט היה מעורב במספר תערוכות ופרוייקטים בחלל התצוגה fffriedrich, בו בן היתר יזם ואצר תערוכת יחיד לאמנית מיכל היימן במסגרת הפרויקט Subject:Fwd:Unknown. כצלם הפך בן את המצלמה הדיגיטלית שלו למצלמת-נקב ואיתה שוטט ברחבי ברלין תוך ניסיון לפתח דיאלוג עם ולטר בנימין בכלל ועם הדימוי של מלאך ההיסטוריה בפרט. עבודות מתוך הפרויקט שנקרא Zweibahnstrasse הוצגו בין השנים 2016-7 בתערוכות קבוצתיות בברלין, פראג, טורינו, קופנהגן, שטוקהולם, וניו יורק.

תמיר אטינג
תמיר אטינג (1990), כוריאוגרף, רקדן, מפיק ואוצר. בעל תואר ראשון בכוריאוגרפיה מאוניברסיטה לאמנות באמסטרדם. הוא יוצא אנסמבל בת-שבע, ומורה לשפת התנועה גאגא. בעבודותיו הוא חוקר את הקשר בין פילוסופיה תהליכית למחול, וחוקר את חלל התיאטרון כסביבה משתנה וטרנספורמטיבית. לרוב, תמיר משתף פעולה עם אמנים מתחומים שונים, וכך עבודותיו מרחיבות את תפיסת המחול הרווחת. בין היתר, תמיר חוקר את הקשר בין תשוקה לאינטימיות, בין מחול לאמנות ויזואלית.