שכונת נווה צדק

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו (החומות עצמן נהרסו מספר שנים קודם). נוסדה ב-1887. גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון – אזור מתחם "התחנה"), בדרום-מערב חניון מנשייה (הקרוי על שם השכונה הערבית מנשייה שהייתה בקרבת מקום) ובצפון-מערב רחוב שבזי.

היסטוריה
השכונה נוסדה בשנת 1887, 22 שנה לפני ייסוד תל אביב, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. שמה בא מדברי ירמיהו הנביא:"כֹּה-אָמַר ה’ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה’ נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ" (ירמיהו ל"א, כ"ב).

היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח. המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלי המושבות שביקרו אצל רופאי העיר. פייבל כהנוב, שהיה מזכיר החברה, כותב, כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית מיוחדת על גבול יפו.

נווה צדק הוקמה בסיועו של אהרון שלוש שהיה בעל קרקעות על גבול יפו. שלוש הציע למכור לחברה מגרש לבניית השכונה החדשה והנחתו הייתה, שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו, ולפיכך הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה בתנאי תשלום נוחים ובמחיר זול מאוד. שלוש היתנה כי עד מועד התשלום יש להתחיל כבר בבניה. לשכונה החדשה קראו "נוה צדק".

עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, ובהן נווה שלום שנוסדה ב-1890 על ידי זרח ברנט, שכונת אחווה שקמה ב-1899 על ידי אגודת אחווה ושכונת אוהל משה שנוסדה ב-1906 בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה. שכונות אלה נבלעו עם השנים בנווה צדק. שכונות מחנה יהודה (1896) ומחנה יוסף (1904) נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.

בתחילת המאה ה-20 שיגשגה השכונה והתגוררו בה סופרים ואנשי רוח רבים, ובהם הרב קוק (ששימש בין השנים 1904-1914 רבן של העיר יפו והמושבות שהוקמו בעלייה הראשונה והשנייה), הסופר ש"י עגנון שלימים זכה בפרס נובל לספרות (התגורר בשכונה בשנים 1909-1912 והיטיב לתאר את הוויתה, נופיה ודמויותיה בספרו תמול שלשום), המורה ש.בן ציון, הסופרת דבורה בארון, המוציא-לאור יוסף אהרונוביץ, הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר אלכסנדר זיקינד רבינוביץ, המשורר דוד שמעוני והצייר נחום גוטמן (מהילדים הראשונים בשכונה, בנו של ש. בן-ציון).

עם העלייה הגדולה של שנות ה-50 שוכנו רבים מהעולים בבתי השכונה, אך השכונה נותרה מוזנחת משום שנתפשה מלכתחילה כפתרון דיור זמני. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה נווה צדק לשכונה ענייה ומוזנחת, וכשגובשה תוכנית מתאר לתל אביב הוצע להרוס את רובה ולבנות על חורבותיה שורה של רבי קומות בין חוף הים למרכז העסקים הראשי במגדל שלום ובשדרות רוטשילד. התוכנית לא יצאה אל הפועל בזכות הכתרת בתים רבים בשכונה בתואר "מיועדים לשימור" – אך בשל אותה תוכנית נלכדה נווה צדק בין רבי הקומות שליד הים (בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל) לבין גורדי השחקים באזור תל אביב הקטנה (מגדל שלום, מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט).

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, בעקבות מודעות גוברת לחשיבות שימור מבנים ואתרים היסטוריים, גובשה תוכנית לשימור השכונה. האתר הבולט ביותר בשכונה, שעבר תהליך שיחזור ושימור, הוא מרכז סודן דלל - בעבר בית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים ובית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון, ובהווה הבית של המחול בישראל, מתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים, ביתם של להקת המחול בת-שבע וענבל פינטו ואבשלום פולק, ומסעדות.

אתרים נוספים ששוקמו בשכונה הם "בית הסופרים" (בעבר מקום מגוריהם של אנשי רוח חשובים – יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ - וכיום מוזיאון נחום גוטמן) ו"בית רוקח" (בעבר מקום מגוריו של שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, וכיום מוזיאון לתולדות השכונה וגלריה לפיסול).

בעקבות תוכנית השימור שינתה השכונה את פניה והפכה להיות אזור מגורים פופולרי. בתים רבים בשכונה שופצו או נבנו מחדש. רחוב שבזי המפריד בין נווה צדק לבין שכונת שבזי הפך לרחוב אופנתי שוקק חיים ובו חנויות מעצבים, בתי קפה, מסעדות, פאבים ועוד.

בעתיד, כשתופעל המערכת להסעת המונים במטרופולין ת"א, צפויה הרכבת לחזור לפעול בגבולה הדרומי של השכונה.