תוכניות

נעים בין מסכים 2022

נעים בין מסכים // Framing Movements 

 

במסגרת אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות 2022 התערוכה נעים בין מסכים חוזרת בשנית לפרדס של מרכז סוזן דלל. השנה מתמקדת התערוכה במושג תנועה במובנו הרחב והקשרו החברתי, פוליטי, אקלימי. העבודות מציגות מגוון כוריאוגרפיות העוסקות ביחס בין האדם למערכות גיאו-פוליטיות שונות, במפגש בינו ובין הטבע הבלתי נשלט והכלה שסביבו, ובינו לבין טבעו שלו.

 

עבודות

Paradox of Praxis 1 (Sometimes making something leads to nothing), 1997  

Children’s Game #29: La roue, 2021

פרנסיס אליס

“Paradox of Praxis 1 (Sometimes making something leads to nothing)” (1997)

הינה אחת מעבודות הוידאו והפרפורמנס המוכרת ביותר של האמן הבלגי פרנסיס אליס, בה הוא דוחף קוביית קרח לאורכה ולרוחבה של מקסיקו סיטי. בסופו של הוידאו כל שנותר מהקובייה הוא שלולית מים קטנה, וכך קורה שלפעמים תנועה יכולה להוביל מ״משהו״ ל״כלום.״ 25 שנה אחרי, בימים בהם המוחלטות של הקטסטרופה האקלימית מורגשת בכל פינה, כמעט מתבקש לקרוא את העבודה דרך הפריזמה הזו — הנכחה של פעולותיו ההרסניות וחסרות השחר של האדם.

משך: 05:00 דקות

בביתן הבלגי בביאנלה בונציה השנה, העבודה Children’s Game #29: La roue (2021) הינה מרכזית בתערוכה. העבודה היא חלק מסדרת עבודותיו ארוכת השנים של אליס, בה הוא מצלם ואוסף משחקי ילדים שונים מרחבי העולם. בוידאו נראים כמה ילדים דוחפים גלגל מכונית לקצה תלולית המתנשאת מעל מכרה קוֹבַּלְט בעיר לובומבשי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, היכן שרבים מסכנים את חייהם כדי לספק את הרעב העולמי לסוללות ליתיום. המשחק הוא התשובה של הילדים למשבר הפוסט תעשייתי ולצד החרדה גדולה מהעתיד מעוררת העבודה שביב של תקווה וכוח התנגדות, בעוד הילדים מתגלגלים בקול צהלה מטה ומטה.

העבודה "Children’s Game #29: La roue" נעשתה בשיתוף פעולה עם רפאל אורטגה, ז'וליאן דוו ופליקס בלומה.

משך: 08:34 דקות

 

ביוגרפיה:

לכל אורך הפרקטיקה שלו, פרנסיס אליס (אנטוורפן, 1959) מכוון כל הזמן את הרגישות הפואטית ומלאת הדמיון שלו כלפי נושאים אנטרופולגיים וגאופוליטיים שבמרכזן אבחנות אודות חיי היומיום ומעורבות בהם שאותן תיאר כ"מעין טיעון שקופץ מנושא לנושא ומורכב מפרקים ומטאפורות או מְשָׁלִים." עבודותיו מוצגות ומצויות באוספים של מוסדות האמנות הנודעים בעולם. ב-2022, ייצג את בלגיה בביאנליה של ונציה.

Human Face, 2019

חוויאר גונזלס פסקה

ארבע סירות המדמות חלקי פנים (שתי עיניים, אף ופה) מתקרבות ומתרחקות לפי תנועת הגלים והרוח על פני אגם. התנועה מחברת ומפרקת את תווי הפנים שוב ושוב. האמן, חוויאר גונזלס פסקה, שוחה בניהן ומנסה להחזיק אותן יחדיו בסדר הנכון. המשימה הסיזיפית בעבודה Human Face (2019) מזכירה גם כאן את טבע האדם ונסיונו הנואש להשליט סדר על עולם כאוטי שמפרק את מבני ההגיון שלנו עם כל גל שהולך ובא.

משך: 16:04 דקות

ביוגרפיה:

חוויאר גונזלס פסקה הוא אמן חזותי ואוצר עצמאי שחי ועובד בסנטיאגו, צ'ילה. הוא בעל תואר BFA בפיסול מאוניברסיטת ארקיס, צ'ילה (2008) ולמד באוניברסיטת דיאגו פורטאלס. עבודותיו הוצגו בעיקר בצ'ילה, סין ושוויץ וכן בתערוכות קבוצתיות בארגנטינה, ארה"ב, יוון, אורוגוואי וקולומביה. הוא היה מועמד לפרסי אלטאזור בקטגוריית הפיסול (2012) וזכה בפרס הראשון בתחרות האמנות הצעירה של המוזיאון לאמנות חזותית ומינרה אסקונדידה (2012). מאז 2011, גונזלס פסקה מנהל בשותפות את חלל התצוגה האלטרנטיבי LOCAL Contemporary Art.

טמון, 2021  

מרחב סאונד אורבני-אקולוגי

מתן דסקל ודניאל גרוסמן

 

"טמון" של מתן דסקל (1988, ירושלים) ודניאל גרוסמן (1988, ניו יורק) היא פלטפורמת שמע המתרחשת בחללים טבעיים ואורבנים, ובליבה פעולה של שתילת רמקולים בבטן האדמה. הרמקולים יוצרים רשת סאונד מרחבית תת קרקעית ומתוכה בוקעים צלילים, רעשים ורטטים. נקודת ההטמנה במרכז סוזן דלל מזמינה את הקהל לנוע, לשבת או לשכב על הקרקע, לקרב את האוזן, לחוש אותה ולהאזין לה.

היצירה נוצרה ברזידנסי בשדמאמא, הופקה ע"י תזמורת ארמון בזמן ונתמכה ע"י מפעל הפיס ומנהל תרבות

 

ביוגרפיה:

מתן דסקל רקד בלהקת מחול בת-שבע, שם עבד עם אוהד נהרין ושרון אייל, בלהקת יסמין גודר, ובקבוצת המחול של איריס ארז. כיום, הוא מנהל אומנותי מנצח ומלחין של תזמורת ארמון בזמן, איתם מופיע בפסטיבלים רבים ברחבי הארץ והעולם. הלחין מוזיקה לעבודות קולנוע ומחול שבוצעו ע"י NDT 2 (הולנד) Axis Dance Company (ארה"ב), Johannes Weiland Company Staas Theater Kassel (גרמניה) NSP (נורבגיה) האחים הימן ועוד. מלמד תנועה וסאונד. בעל תואר BA בקומפוזיציה. זוכה מלגות קרן שרת, מפעל הפיס, קרן רבינוביץ׳, אקו"ם, ומלגת ׳סידאיי׳ ליצירתיות דרך המכון הירושלמי למוזיקה בת זמננו.

דניאל גרוסמן הוא אמן ישראלי, חי ופועל בלונדון. עבודותיו חוקרות סאונד כפוטנציאל לחוויה טרנספורמטיבית דרך הלחנה, בניית מייצבים ותכנות. יצירותיו הוצגו במוזיאון ישראל, מרכז סוזן דלל, Scheltema (הולנד), The Marrakech

Biennale (מרוקו), Arko Arts Theatre (דרום קוריאה), SOTA (סינגפור), Barbican Centre (אנגליה) ועוד.

O Peixe – הדג, 2016

ג'ונאטאס דה אנדראדה 

 

הסרט "O Peixe" של האמן הברזילאי ג'ונאטאס דה אנדראדה (1982, אלגואס) עוקב אחרי דייגים ליד נהר סאו פרנסיסקו והחוף הצפון מזרחי של ברזיל. לאחר שהדג נתפס בידיהם, מחבקים אותו הדייגים עד שהוא נושם את נשימתו האחרונה. טקס זה מדגיש את הכוריאוגרפיה הריטואלית והמחזורית המחברת בין חיים ומוות, עדינות ושליטה, ומאיר על מערכות היחסים המורכבות בין האדם לסביבתו ולבעלי החיים איתם הוא חולק את הארץ.

פסקאדורס / דייגים

קרלוס דוס סנטוס (מנזס) / סיסרו דוס סנטוס (סיסו) / סיפריאנו בצ׳יסטה אלביס (סיפריאנו) / ג׳ניבלדו סנטוס / דה לימה (אירמאו) / ג׳ילנו קנג׳ידו בזהה (לנו) / ג׳וזה אייטון אלמיידה ג׳ה ליזה (שאו) / ג׳וזה דלמו דוס סנטוס (קוריו) / ג׳וזה אלניודו אוליביירה דוס סנטוס (קנו) / הומריג פרנסיסקו דוס סנטוס (הום) / רונאלדו ויירה סנטוס (רונאלדו)

פייז'יס / דגים

פירארוקו / ארפאימה . טאמבואקו / טמבקוי . צ'ילאפיה / אמנון

הפקה

Desvia / מרכז וקסנר לאמנויות

נתמך על ידי

Funcultura / ממשלת מדינת פרנמבוקו

משך: 23:13 דקות.

 

ביוגרפיה:

הפרקטיקה האמנותית של ג'ונאטאס דה אנדראדה (1982, אלגואס) מתרכזת בעיקרה בצילום, קולנוע ומיצב. עבודתו שואפת לשכתב בלא הרף נרטיבים היסטוריים על ידי שזירת הסיפורת עם התיעודי, יצירת אלגוריות וגישות פואטיות הפועלות ככלים עצמתיים להטלת ספק במבני מגדר, מעמדות וגזע המושרשים בפרדיגמות חברתיות-תרבותיות ברזילאיות. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי העולם. הוא השתתף בביאנלות שונות, כגון: הביאנלה העשירית וה-13 בשארג'ה, איחוד האמירויות (2011 ו-2017); הביאנלה ה-29 וה-32 בסאו פאולו, ברזיל (2010 ו-2016) והביאנלה ה-12 וה-16 באיסטנבול, טורקיה (2011 ו-2019). עבודותיו של דה אנדראדה מהווות חלק מאוספים מוסדיים חשובים רבים ובהם: מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז; מוזיאון דל בריו, ניו יורק; MNCARS – המוזיאון הלאומי ריינה סופיה, מדריד; MoMA – המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק; הגלריה לאמנות של מדינת סאו פאולו; מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, ניו יורק; וטייט מודרן, לונדון.

 

אחרי היעל הנובי, 2016

הינדה וייס

אמנית הוידאו הינדה וייס שוזרת בעבודותיה מקומות, רגעים, וזמנים לכדי קומפוזיציות דיגיטליות מרחביות. בעבודה ״אחרי היעל הנובי״ (2016) מחברת וייס סצנות מדבריות לכדי גלילה איטית ומעגלית — הנדנדות יושבות על ראש הענן שנע אל עבר עמק אנכי שנשבר על רכס הרים אופקי. בין לבין נעים יעלים ודמות אדם יחידה מהלכת בין סלעי המדבר. כמו מגילה נפרש המרחב במקביל קדימה ואחורה, מעלה ומטה, באופן רציף והמשכי. בריאה וחורבן, תקווה ויאוש, מתלפפים ונכרכים זה בזה.

משך: 14:06 דקות

 

ביוגרפיה:

הינדה וייס (1980, קליבלנד, אוהיו) היא צלמת ואמנית וידאו, בוגרת תואר ראשון במדרשה לאמנות ותואר שני באוניברסיטת קולומביה. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. וייס השתתפה בתוכניות שהות אמן כגון ארטפורט תל אביב, בסיס בפרנקפורט, מיט-פקטורי בפראג ו- EFA בניו יורק. היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס אמן צעיר של משרד התרבות ופרס בין לאומי לאמנים צעירים של אאוטסט, וכן במלגות ומענקים מקרן משפחת אוסטרובסקי, ארטיס ועוד. עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים וביניהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה, אוסף הארץ, ואוסף שפילמן לצילום.

נארקאו, 2022

אנבל פארן 

״נארקאו״ (2022), היא יצירה המשתייכת לגוף עבודות רחב — התהוות\Emergence, אותו מפתחת האמנית אנבל פארן (1991, ירושלים) בשנה האחרונה —  העוסק במנעד ביניים בין קטגוריות בינריות של טבעי-מלאכותי, חי-מת, אמיתי-מדומיין. במסגרת הפרויקט, פארן מפסלת בחומרי ביו-פלסטיק אותם היא רוקחת ממקורות צמחיים ועצמות בעלי חיים. מתוך שילוב של פסלים, הקרנות, תנועה וסאונד, פארן יוצרת עולמות-מיצב מדע-בדיוניים, ודרך כך מעלה שאלות על מערכת היחסים בין הגוף האנושי, עולם הטבע, טכנולוגיה, וחוויות של חורבן ואיחוד רוחני.

 

ביוגרפיה: 

אנבל פארן היא אמנית ופרפורמרית רב-תחומית, היוצרת במרחבים שבין פיסול, ריקוד, טקסט ווידאו. ב2020, פארן סיימה בהצטיינות תואר בפיסול מאוניברסיטת Pratt לאמנות ועיצוב בניו יורק, ומאז הציגה עבודות בניו יורק, ברלין, ירושלים ותל אביב. בנוסף לעבודתה האישית, אנבל משתייכת למספר קולקטיבים אמנותיים, בהם The Moving Company (ניו יורק), Investigative Operatics (ניו יורק/טורונטו) ובית ריק (ירושלים).

Stellentstellen, 2013

ויליאם פורסיית׳

בעבודה ״Stellentstellen״ (2013) של הכוריאוגרף ויליאם פורסיית׳ מוצגת כוריאוגרפיה שבה הרקדנים אנדר סבאלה ואמנסיו גונזאלס משלבים את גופיהם בקונסטלציה נקשרת במסגרתה מוגש אירוע שמפחית אלמנטים שכיחים שמאפיינים בדרך כלל כוריאוגרפיה: ההתפתחות המבנית של זמן ומרחב והבידוד החזותי של חלקים. מצרף פיזי ואופטי זה הנע בהילוך איטי בזמן אמת ומכונה על ידי פורסיית׳ "הסתבכות," הוא הכלאה של כוריאוגרפיה, קולנוע ופיסול.

באדיבות האמן

בשיתוף עם ה-MMK, המוזיאון לאמנות מודרנית, פרנקפורט

מבצעים אמנסיו גונזאלס ואנדר סבאלה | צילום דייטמאר הק | מפיקים מארק גלזר / Group.ie, יוליאן גבריאל ריכטר

משך: 07:26 דקות


ביוגרפיה:

וויליאם פורסיית' (1949, היו יורק) החל את הכשרתו בפלורידה. הוא רקד עם להקת הבלט ג'ופרי ובהמשך, עם להקת הבלט של שטוטגרט, שב-1976, מונה להיות כוריאוגרף הבית שלה. ב-1984, החל כהונה בת 20 שנה כמנהל להקת הבלט של פרנקפורט, שם יצר את יצירותיו הידועות ביותר שמככבות ברפרטואר של כל להקות הבלט הגדולות בעולם ובהן בלט מרינסקי, ניו יורק סיטי בלט, בלט סן פרנסיסקו, הבלט הלאומי של קנדה, בלט זמפר-אופרה דרזדן, הבלט המלכותי של אנגליה ובלט האופרה של פריז. לאחר סגירת בלט פרנקפורט ב-2004, הקים פורסיית' את להקת פורסיית', אנסמבל חדש שאותו ניהל בין השנים 2005 ל-2015. לאחרונה יצר יצירות מקוריות עבור בלט האופרה של פריז, הבלט הלאומי של אנגליה, בלט בוסטון ותיאטרון סאדלר'ס וולס (לונדון). 

האובייקטים הכוריאוגרפיים, כפי שפורסיית' מכנה את המיצבים ועבודות הוידאו שלו, הוצגו במספר רב של מוזיאונים ותערוכות, ובהם הביאנלה של וויטני, הלובר, טייט מודרן, ה-MoMA (המרכז לאמנות מודרנית, ניו יורק), הביאנלה של ונציה, ה-MMK – המרכז לאמנות מודרנית, ה-ICA בוסטון, ועוד.

זהבה1, 2022

רות פתיר


בעבודת הוידאו ״זהבה1״ (2022) בונה רות פתיר (1984, ניו יורק)  מרחב קסום בו פריטים ארכיאולוגייים עתיקים מנופשים וקמים לתחייה. בנוף שנראה כמו מדשאה בקיבוץ הנפרשת בלב מדבר, חמש צלמיות פריון כנעניות המתוארכות לתקופת בית שני רוקדות ומתנענעות לצלילי השיר ״פרח הלילך״ של חווה אלברשטיין. באמצעות טכנולוגיית תלת-מימד מחברת פתיר בין תנועה פיזית לתנועה היסטורית. כך מתגבשים ומתנגשים החלום הציוני והעבר הכנעני לכדי סרט הומוריסטי, מטריד ותלוש כמו מדשאה שוויצרית בלב המדבר.

העבודה ׳זהבה1׳ נעשתה בשיתוף פעולה עם ״גילה״ –– בית ספר ולהקת מחול לנשים בגיל השלישי –– בניהולה של הכוריאוגרפית גלית ליס. בעבודתה של פתיר, תנועותיהן של הצלמיות מופעלות על ידי תנועותיה של הרקדנית זהבה נוי מאיר.

אנימציה יונתן וסרמן |  פסקול ״פרח הלילך״, ביצוע: חוה אלברשטיין, לחן: נורית הירש, מילים: אורי אסף.

משך: 02:38 

 

ביוגרפיה:

רות פתיר עובדת עם וידאו, ניו-מדיה ופרפורמנס ברצפים הנעים בין האישי לציבורי. בעבודותיה פתיר חושבת מחדש נרטיבים היסטוריים, פרדיגמות מגדריות ובוחנת אסתטיקה של כח. ב2018 זכתה פתיר בפרס אמן וידאו צעיר של משרד התרבות והיא נמנית בין הבוגרים של תוכנית הרזידנסי ארטפורט של קרן אריסון (2019-2020). עבודותיה הוצגו בין היתר במרכז לאמנות עכשווית CCA, מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק MoMA, במוזיאון פתח תקוה לאמנות, בקולנוע אונטולוגי פילם ארקיבס, בגלריה העירונית קו 16 והקולקטיב פלוקס פקטורי בניו יורק. לפתיר תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (2011) ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק (2015)

לחצות את הדיונה, 2010 

45 דקות, 2010

אלהם רוקני


בעבודת הוידאו "לחצות את הדיונה" (2010) של אלהם רוקני (1980, טהראן) אנו צופים ברוכב אופניים חוצה דיונה על ידי הנחה והזזה של מספר משטחי עץ המפרידים בין גלגלי האופניים לחול המתפזר. הפעולה הסיזיפית וחסרת הפשר מזכירה את הניסיון העקר והעיקש של האדם להתאים את תנאי הטבע לצרכיו ולא להיפך. כמו כן, העבודה מעלה שאלות סביב נגישות ותנועה.

מוצגת לצידה, העבודה ״45 דקות״ (2010) מתמקדת בסימני לחץ על גוף. הדוגמה המוטבעת, אשר מזכירה את המסורות האסתטיות והתרבותיות המפוארות של השטיחים באיראן, מיתרגמת בעבודה זו למטען המוחדר אל הגוף באופן פיזי, אך ממש כמו הזיכרון עצמו, הולכת ומתפוגגת במשך הזמן. כשהן מוצגות זו לצד זו, המרחב המדברי וגוף האדם נראים לפתע דומים. כך סימני הלחץ על הגוף מזכירים את עקבות האדם על חולות המדבר, שגם דינן להימחק לאט לאט. 

משך "לחצות את הדיונה": 05:50 דקות

משך "45 דקות": 40 דקות

 

ביוגרפיה:

אלהם רוקני היא אמנית הפועלת בעיקר בשדות הציור והוידאו. היא בוגרת תואר ראשון ושני מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בה היא גם מרצה החל מ-2013. ילדותה בטהראן וחווית העלייה לארץ בסוף שנות השמונים הינן מרכזיות ליצירתה. רוקני מרבה לעסוק בסוגיות אקטואליות של הגירה ופליטות, תנועה ונגישות. בעבודותיה מנסה רוקני לזקק קול אנושי, רווי הומור ואמפטיה, המערער על הבניית הנרטיב המערבי השגור של התבססות על עובדות ונתונים, ומשוטטת בעולמות של שכחה, פנטזיה ודמיון.

 

צרו קשר

מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5, תל אביב יפו, 6514946
כרטיסים: 03-5105656 | משרד: 03-5105657 | פקס: 03-5179634 | info@sdc.org.il

הבית של
המחול בישראל

מרכז סוזן דלל חרט על דגלו לקדם, לטפח ולתמוך באמנות המחול העכשווי בישראל

אנו משקיעים מאמצים ומשאבים רבים למטרות אלה ומזמינים אותך לקחת חלק בקידום ופיתוח עולם המחול הישראלי

לחצו כאן לתרומה

סוזן דלל
ניוזלטר